קהילת מוגדור -אסווירה

יהדות מוגדור (אסווירה) - עיר של סוחרים, חכמים ואומנים

מוגדור, שנקראה בעבר אסווירה, הייתה אחת מערי הנמל החשובות בתולדות יהודי מרוקו. העיר התפתחה במתכונתה החדשה בשנות השישים של המאה ה־18, ביוזמת הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, שביקש להקים נמל מרכזי למסחר עם אירופה. סוחרים יהודים מילאו תפקיד חשוב במפעל זה, והקהילה שהתפתחה בעיר חיברה בין מרוקו, ארצות אירופה וקהילות יהודיות שמעבר לים. לצדם של בתי המסחר צמחו בתי כנסת, מוסדות לימוד ותרבות עשירה של פיוט ואומנות.

רבים מיהודי העיר התגוררו במלאח, הרובע היהודי, שבו היו הבתים צפופים ותנאי המגורים קשים, במיוחד עם גידול האוכלוסייה. לעומתם, כמה ממשפחות הסוחרים האמידות התגוררו בקסבה, באזור היוקרתי של העיר, בבתים שהועמדו לרשותן במסגרת קשריהן עם השלטון. הפער בין המלאח לקסבה שיקף הבדלים כלכליים גדולים בתוך הקהילה, לצד משפחות בעלות קשרים בין־לאומיים חיו משפחות שהתפרנסו בדוחק ממלאכה וממסחר קטן.

מגוון העבודות שבהן עסקו היהודים היה רחב. היו בהם יבואנים ויצואנים, סיטונאים, ספקי ציוד לאוניות וסוכנים של חברות ביטוח אירופיות. לצד אלה פעלו צורפים, סנדלרים, נגרים, נפחים, יצרני מזרנים ויצרני יין ומשקאות חריפים. הנמל סיפק אפשרויות פרנסה רבות, אך לא כל יהודי העיר עסקו במסחר ימי. בעלי המלאכה והעסקים הקטנים שירתו את צורכי התושבים בחיי היום־יום.

בצמרת המסחר עמדו "סוחרי הסולטאן” - תֻג'אר א־סולטאן. קשריהם עם בית המלוכה העניקו להם זכויות והזדמנויות מסחריות מיוחדות, ובתקופות מסוימות הם החזיקו בחלק מכריע מסחר היבוא והיצוא. כוחם נשען על היכרות עם השוק המרוקאי, קשרי משפחה ועסקים מעבר לים ויכולת לפעול בין שפות ותרבויות. עם זאת, מעמדם המיוחד לא היה נחלת כלל יהודי העיר.

קשרי המסחר של יהודי מוגדור הגיעו לבריטניה, לצרפת ולגרמניה. דרך הנמל עברו מוצרים מן העורף החקלאי של מרוקו, ובהם שקדים, שמן זית ועורות עזים. משפחות סוחרים, ובהן משפחת קורקוס, קישרו בין יצרנים וסוחרים מקומיים לבין שווקים אירופיים. הקשרים הללו השפיעו גם על חיי התרבות והחינוך: האנגלית תפסה מקום חשוב בקרב חלק מבני הקהילה, ובהמשך התחזקה הצרפתית.

לצד הפעילות הכלכלית התקיימה במוגדור מסורת רבנית מפוארת. רבי חיים פינטו הגדול היה מן הרבנים המזוהים ביותר עם העיר, ודמותו זכתה למעמד מרכזי במסורת יהודי מרוקו. קברו בבית העלמין הישן נעשה מוקד עלייה לרגל. בין חכמי העיר ודייניה נודעו גם רבי אברהם קוריאט, רבי אברהם בן עטר ורבי מסעוד כנאפו. רבי יוסף כנאפו נקשר במיוחד לבית הכנסת צלאת אל־קהל, שבו כיהנו גם צאצאיו. בתי הכנסת ובתי המדרש שימשו מוקדים לתפילה, ללימוד ולחיים קהילתיים.

דמות מיוחדת נוספת הייתה רבי דוד אלקיים, משורר ואומן רב־כישרונות. הוא עסק בציור, בגילוף עץ, בעיטור כתובות וביצירת חפצי קודש, והיה אחד משלושת עורכי קובץ הפיוטים "שיר ידידות”, שנעשה מרכזי במסורת שירת הבקשות של יהודי מרוקו. יצירתו ממחישה כיצד השתלבו בעיר מלאכת יד, בקיאות בעברית, השכלה ותרבות מוזיקלית.

מערכת החינוך שילבה לימוד מסורתי בתלמודי תורה ובישיבות עם בתי ספר מודרניים. במאה ה־19 פעלו בעיר בתי ספר שנתמכו בידי יהדות בריטניה, לצד ניסיונות להקים בית ספר של 'אליאנס' ו'כל ישראל חברים'. התפתחות החינוך הצרפתי לא הייתה רציפה. בתי ספר נסגרו בתקופות של מגפות ומשברים, וב־1888 נפתח מחדש בית הספר של אליאנס והתבסס בעיר. המעבר לחינוך מודרני לווה גם בוויכוחים פנימיים על תוכני הלימוד ועל היחס בין מסורת להשכלה כללית.

מקום בולט בתולדות החינוך שמור ל'סטלה קורקוס', שהקימה בשנת 1885 בית ספר לבנות בשם "כבוד ואומץ”. בתחילה התקיימו הלימודים בביתה, ובהמשך עבר המוסד למבנה במלאח. התלמידות למדו קריאה וכתיבה, חשבון, היסטוריה, גאוגרפיה ושפות, לצד תפירה, מוזיקה ותיאטרון. פעילותה הרחיבה את אפשרויות ההשכלה של בנות הקהילה והייתה חלק ממאמצים לסייע למשפחות מעוטות אמצעים.

במאה ה־20 ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגדור, ובהמשך הצטמצמה הקהילה עם ההגירה לישראל ולארצות אחרות. זכרה נשמר בבתי הכנסת, בבתי העלמין, בפיוטים ובמסורות המשפחתיות של יוצאי העיר. מורשתה כוללת הן את בתי המסחר הגדולים והן את בתי המלאכה הצנועים, הן את חכמי התורה והן את המורות והמחנכות שפתחו בפני הדור הצעיר אפשרויות חדשות.

יהדות מקנס קהילה של תורה, מלאכה ומנהיגות