חברי הקהילות מספרים

דונה עמוס

שלמה אביטן

אברהם דדון

שלמה דנינו

שמי שלמה דנינו. בן שלושים ושתיים הייתי באותם ימים, נשוי לשוליקה, בת עשרים וחמש, ואב לשלושה ילדים שני בנים ובת אחת. כשאני נזכר בשנים ההן במרוקו, אני חושב קודם כול על הבית שלנו, על קולות הילדים, על השיחות עם שוליקה ועל יום העבודה שהיה מתחיל מחדש בכל בוקר.

עסקתי בריקועי כסף לספרי תורה. זו מלאכה שדורשת סבלנות ויד מדויקת. הייתי יושב מול הכסף, מחזיק בכלים ומתקדם לאט, מכה אחר מכה. לכל קו ולכל עיטור היה מקום. לפעמים הייתי עוצר, מקרב את העבודה אל האור ובוחן אותה לפני שהמשכתי.

מן המלאכה הזאת פרנסתי את משפחתי. תוך כדי העבודה היו המחשבות נודדות הביתה, לילדים, למה שנחוץ להם ולמה שעוד צריך להספיק. ידעתי שהכסף שאני מעצב עתיד לקשט ספר תורה, וחשוב היה לי שהעבודה תצא מכובדת ונאה.

שוליקה הייתה צעירה, וכבר היינו שנינו הורים לשלושה. היו לנו דאגות של פרנסה וגידול ילדים, והיו גם רגעים פשוטים של נחת, לשבת יחד בסוף היום, לשמוע מה עשו הילדים ולהניח לזמן־מה את ענייני העבודה.

אני זוכר גם רכיבות באופניים ואת המקום שקראנו לו "הוואד". היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אינני יכול לומר בדיוק כמה זמן ארכה הדרך או מה היה שמו המלא של הנחל. נשארו בי השמות של הרחובות מהמלאח וזיכרון של דרך שהייתה מוכרת לנו, בלי שהיינו צריכים למדוד אותה.

כשאני חוזר במחשבותיי אל התקופה ההיא, אני רואה את עצמי כאיש צעיר, בעל ואב, שמבקש להתפרנס בכבוד ולדאוג למשפחתו. אני נזכר בשוליקה ובילדים, בכלי העבודה ובצליל הנקישות על הכסף. אלה הדברים שנשארו איתי.

מן הוואד של מראקש לארץ ישראל

שמי אברהם דדון, יליד העיר מראקש. בן עשרים ושמונה הייתי כשעזבתי את מרוקו. זוהרה אשתי הייתה בת עשרים, בת הכפר אולד זאנגיה הסמוך לעיר, והיינו הורים לשלושה בנים.

עסקתי בדיג בוואד הסמוך למראקש, כמו אבי וכמו סבי. במשפחה שלנו סיפרו שכך התפרנסו גם הדורות שלפניהם. את המלאכה למדתי לצד אבי. הייתי מביט בידיו, רואה כיצד הוא מכין את כלי הדיג וכיצד הוא מתבונן במים לפני שהוא מתחיל. ממנו למדתי שלא בכל יום חוזרים עם אותה שלל, ושצריך לדעת לחכות.

לנחל קראנו פשוט „הוואד”. הוא היה חלק מן החיים שלנו. הכרתי את הדרך אליו, את המקומות שבהם נוח לעמוד ואת השעות שבהן כדאי להגיע. היו בקרים ששבתי הביתה מרוצה, והיו בקרים שחזרתי עם מעט ודאגתי כיצד יספיק לכלכל את המשפחה. בבית חיכו לי זוהרה ושלושת הבנים, ובלילה הייתי יוצא שוב.

     לעזוב היה קשה יותר מכפי שחשבתי. הייתה לי עבודה שידעתי לעשות, היו דרכים שהכרתי ואנשים שהכירו אותי. והמקום אליו היינו אמורים ללכת לא ידעתי אם יש שם נהרות כדי להתפרנס.

ובכל זאת עזבנו הכול, כאילו בחשכת ליל. אספנו מעט מן החיים שהיו לנו והתכוננו לצאת. הסתכלתי על זוהרה, צעירה כל כך ואֵם לשלושה, וידעתי כמה אני מבקש ממנה וכמה אחריות מוטלת על שנינו. בדקנו שוב שיש לילדים מה ללבוש ושלא שכחנו את הדברים הנחוצים להם. לא היה מקום לכל מה שרצינו לשמור.

אני זוכר את הפחד מפני הדרך ואת ההתרגשות לקראת היציאה ארץ ישראל. לא ידעתי במה אעבוד כשנגיע, היכן נגור ואיך נתחיל. ידעתי רק שאני יוצא עם אשתי וילדיי, ושעתידם מעתה קשור בהחלטה הזאת.

מאז עברו שנים רבות. אינני זוכר כל פרט מן היציאה, אבל אני זוכר את התחושה להשאיר מאחור חיים שלמים וללכת.

לפעמים אני עוד רואה בעיני רוחי את אבי ליד הוואד. אני עומד לצדו, צעיר, ומחכה שילמד אותי את הדבר הבא. אחר כך אני נזכר בזוהרה ובשלושת הבנים בדרך לארץ ישראל, ובי בחור בן עשרים ושמונה, מנסה להסתיר את דאגתי כדי שמשפחתי תוכל להישען עליי.

כתבו את הטקסט שלכם כאן...

כתבו את הטקסט שלכם כאן...