קהילת אסלה

יהדות סאלֶה - מסחר, חכמים ומורשת על גדות בו־רגרג

סאלֶה, הנקראת במסורת היהודית גם 'סאלי', שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצדו הצפוני של נהר בו־רגרג, מול רבאט. במשך מאות שנים התקיימה בה קהילה יהודית בעלת מסורת של לימוד תורה, מסחר וקשרים עם קהילות שמעבר לים. אף שתולדות יהודי סאלֶה ורבאט קשורות זו בזו, מדובר בשתי קהילות נפרדות, שלכל אחת מהן חכמים ומוסדות משלה.

מיקומה של סאלֶה ליד הנמל העניק ליהודיה אפשרויות מסחר רחבות. סוחרים יהודים מקומיים וסוחרים שהגיעו מאירופה השתתפו בקשרים הכלכליים שבין מרוקו לנמלי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. קשרי משפחה, ידיעת שפות והיכרות עם השווקים אפשרו לחלקם לפעול כמתווכים וכסוכנים. במאה ה־17 יהודים שהגיעו מהולנד מוזכרים בנימין כהן ואהרן קרידו, במסחר של סאלֶה ורבאט.

לצד הסוחרים הגדולים התקיימה פרנסה של חנויות ומלאכות. בין העיסוקים המתועדים בהקשר של סאלֶה וערים נוספות במרוקו נמצאים צורפות, עיבוד חוטי זהב וחייטות, ששימשו להכנת בגדים ועיטורים. אלה היו מקצועות של מיומנות ועבודת יד, והם חיברו בין בעלי המלאכה היהודים לבין לקוחות ושותפים מוסלמים. חשוב לזכור שהסוחרים בעלי הקשרים הבינלאומיים היו רק חלק מן הציבור, משפחות רבות נשענו על עסק קטן ועל עבודה יומיומית.

בתחילת המאה ה־19, בסביבות 1807 – 1808, הועברו יהודי סאלֶה למלאח ייעודי בימי הסולטאן מולאי סולימאן. לפני כן התגוררו יהודים גם בין שכונות מוסלמיות. במלאח רוכזו בתי מגורים, חנויות ובתי כנסת, והוא נעשה מרכז החיים הקהילתיים. המעבר ביטא מדיניות של הפרדה עירונית, והגביל את מרחב מגוריה של הקהילה.

הנהגת הקהילה התבססה על רבנים ודיינים, לצד נכבדים וסוחרים בעלי השפעה. אחד האישים הבולטים שיצאו מסאלֶה היה משה בן עטר, בן למשפחה שנודעה בתורה ובמסחר. הוא פעל בחצר הסולטאן מולאי אסמאעיל ומילא תפקיד חשוב בקשרים המדיניים עם אנגליה, ובייחוד במשא ומתן שהוביל לחוזה הסחר והשלום בשנת 1721. מעמדו המחיש את האפשרויות שנפתחו בפני יהודים המקורבים לשלטון, לצד התלות בחסדו של השליט.

מן הדמויות החשובות בעולם התורה של העיר היה רבי חיים בן עטר הזקן, ראש ישיבה ומורה לתלמידים                         

בבית הכנסת של משפחת בן עטר. נכדו ותלמידו, שנשא את שמו, עתיד היה להיות אחד מחכמי מרוקו המפורסמים ביותר. כך עברה מסורת הלימוד במשפחה ובבית המדרש מדור לדור.

הנכד, רבי חיים בן עטר – "אור החיים הקדוש", חי בשנים 1696 – 1743 ונולד בסאלי. הוא צמח במשפחה ששילבה פעילות כלכלית עם לימוד תורה, ולמד בצעירותו אצל סבו. פירושו "אור החיים" לתורה שילב פרשנות, הלכה, מוסר ורעיונות קבליים, וזכה להערכה רחבה גם מחוץ למרוקו, ובכלל זה בקרב חסידי מזרח אירופה. לאחר שעזב את מרוקו ושהה באיטליה, הגיע לארץ ישראל והקים ישיבה בירושלים. דמותו קושרת את מורשת סאלי לעולם התורה היהודי הרחב.

במאה ה־19 בלט רבי יששכר אצראף, שחי בשנים 1817 – 1892, הוא כיהן כראש ישיבה, כרב וכאב בית הדין בסאלי והעמיד תלמידים רבים. בשנת 1880 עלה לירושלים, ובהמשך היה ממנהיגי העדה המוגרבית, קהילת יוצאי צפון אפריקה בעיר. אחד מתלמידיו, שגם נשא את בתו, היה רבי רפאל אנקאווה, שהמשיך את דרכו בהנהגת הקהילה.

רבי רפאל אנקאווה, שחי בשנים 1848 – 1935, הוא מן הרבנים המזוהים ביותר עם סאלי. הוא פעל בדיינות, הקים ישיבה והכשיר תלמידים ששימשו ברבנות. בשנת 1918התמנה לעמוד בראש בית הדין הרבני הגבוה לערעורים ברבאט, וכך התרחבה השפעתו מן הקהילה המקומית ליהדות מרוקו כולה. בין חיבוריו "קרני רא״ם”, "תועפות רא״ם” ו"פעמוני זהב”. הוא נקבר בסאלי, וקברו נעשה מוקד של תפילה ועלייה לרגל.

בנו, רבי מיכאל יששכר אנקאווה, היה מתלמידיו והמשיך את מקומו בהנהגה הרבנית. המשכיות זו משקפת את תפקידן של משפחות חכמים בשימור הלימוד והפסיקה, לצד הקשר שבין הרבנים לצורכי הציבור.

מורשת יהדות סאלֶה נושאת שני יסודות בולטים, הקשרים שיצרה עיר הנמל עם העולם, והלימוד שהתפתח בבתי הכנסת ובישיבות. סוחריה קישרו בין ארצות, וחכמיה העבירו את תורתם למרוקו, לארץ ישראל ולקהילות רחוקות. לצד שמותיהם המוכרים נשמר גם זכרן של המשפחות שקיימו את חיי המלאח, בעבודה, בגידול ילדים ובהעברת מנהגים מדור לדור.

יהדות מקנס קהילה של תורה, מלאכה ומנהיגות