קהילת אגדיר

התחזק נמל מוגדור, היא אסואירה, על חשבון אגאדיר. השלטון עודד סוחרים לעבור אליו באמצעות דיור, אשראי והקלות במכס, ומשפחות יהודיות מאגאדיר העבירו לשם את עסקיהן ואת מגוריהן.

מן הדמויות המזוהות ביותר עם יהדות אגאדיר היה רבי כליפא בן מלכא, מחכמי מרוקו במאה ה־18. הוא היה תלמיד חכם, פייטן וסוחר, ושילב פעילות כלכלית עם לימוד תורה והוראה. חיבורו "כף נקי” עוסק בין השאר בתפילה ובמנהגים, וכתב יד שלו שמור בספרייה הלאומית. דמותו ממחישה את הקשר שהתקיים בקהילה בין עולם המסחר לעולם הרוח. קברו באגאדיר נעשה מוקד של זיכרון ועלייה לרגל.

במאה ה־20 פעלו בעיר מסגרות חינוך שונות, ובהן בית ספר של 'אליאנס' ו'כל ישראל חברים'. לצד חינוך תורני וישיבת חב״ד. בין אנשי החינוך התורני הבולטים היה הרב עזריאל חייקין, ששימש שליח חב״ד וראש הישיבה בעיר. אחריו עמד בראשה הרב חיים אלבז, שנספה ברעידת האדמה. מוסדות אלו מלמדים על הגיוון בחיי הקהילה ועל מקומם המרכזי של לימוד התורה וחינוך הילדים.

בליל 29 בפברואר 1960פקדה את אגאדיר רעידת אדמה הרסנית. שכונות שלמות חרבו והקהילה היהודית ספגה אובדן כבד. משפחות, תלמידים ומורים נהרגו, ובתי כנסת ומוסדות חינוך נהרסו. ההערכות למספר הנספים היהודים משתנות בין המקורות, אתר ההנצחה הקהילתי מציין יותר מ־1,500. האסון קטע באחת חיים קהילתיים שנבנו במשך דורות והביא לפיזורם של רבים מן הניצולים.

לצד האבל התקיימו גם מאמצי שיקום. בדצמבר 1965 דווח על פתיחת בית ספר יהודי חדש באגאדיר, שנבנה ביוזמת הקהילה וידידי 'אליאנס' בארצות הברית ובסיוע ממשלת מרוקו. המבנה כלל שתי כיתות ל־70 תלמידים, מסגרת לגיל הרך ל־24 ילדים ובית כנסת. הקמתו הייתה ביטוי לרצון להמשיך לקיים בעיר חינוך יהודי וחיי קהילה גם לאחר החורבן.

אגאדיר, השוכנת בדרום־מערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי, הייתה במשך דורות מקום מפגש בין נתיבי המסחר של עמק הסוס, הרי האטלס וארצות אירופה. הקהילה היהודית בעיר הייתה חלק מחיי האזור. בני הקהילה עסקו במסחר ובמלאכה, קיימו מוסדות דת וחינוך וקשרו קשרים עם קהילות יהודיות אחרות במרוקו ומעבר לים. לפי מוזיאון אנו, בתקופת השלטון הפורטוגלי בראשית המאה ה־16 התיישבו בעיר גם יהודים שנמלטו מחצי האי האיברי.

מקומות מגוריהם של יהודי אגאדיר השתנו עם התפתחות העיר. בעבר התקיימו חיים יהודיים בקסבה, העיר המבוצרת שעל ההר. בראשית המאה ה־20 עברו יהודים גם לשכונות החדשות, ובמיוחד לטלבורז'ט. אגאדיר המודרנית התפתחה סביב הנמל ובאזורי פונטי וטלבורז'ט, ובתוכה התקיימה קהילה שמנתה לפני רעידת האדמה של 1960 יותר משלושת אלפים נפש. לקהילה היו בתי כנסת, בתי ספר, ישיבה ובית עלמין. לכן, כשמתארים את מגורי היהודים בעיר, יש להבחין בין התקופות ולא לראות בהם אוכלוסייה שהתגוררה תמיד ברובע אחד בלבד.

המסחר היה אחד מעמודי התווך של פרנסת הקהילה. יהודים פעלו כסוחרים וקישרו בין אגאדיר למראקש, ליישובי האטלס ולנמלי אירופה. לצדם חיו בעלי מלאכה ואנשים שהתפרנסו ממסחר מקומי. חשוב להבחין בין סוחרים גדולים שניהלו עסקים מעבר לים לבין משפחות שפרנסתן הייתה צנועה ותלויה בשוק המקומי. המקורות מדגישים במיוחד את המסחר והמלאכה, אך אינם מספקים רשימה מלאה ואחידה של מקצועות היהודים בכל תקופה.

קשרי המסחר הגיעו לאנגליה, להולנד ולליוורנו שבאיטליה. בין הסחורות שנזכרות בתולדות המסחר בעיר ובאזור היו סוכר, שעווה, עורות, גומי צמחי ואינדיגו. הנמל חיבר בין תוצרת דרום מרוקו לבין שווקים רחוקים, והסוחרים היהודים היו חלק חשוב ממערך זה. במחצית השנייה של המאה ה־18

הקהילה היהודית באגאדיר - מסחר, תורה וחיים לחופי האוקיינוס

יהדות מקנס קהילה של תורה, מלאכה ומנהיגות